"כשהתבגרתי תמיד היה לי ברור שאני "שונה". בזמן שאחי ובני הדודים שלי רצו לשחק בחוץ, תמיד הייתי בפנים בקריאה, עבדתי על חוברות עבודה במתמטיקה או צפיתי בתוכניות טלוויזיה חינוכיות. ידעתי בגיל צעיר שאני קצת לפני העקומה. אז כשזה הגיע למעשה להיות בבית הספר, תמיד הייתי כל כך נרגש לעלות על האוטובוס, לשבת ליד השולחן שלי ולהתחיל את היום. הפעם הראשונה שחוויתי ספק בעצמי (וקצת פחד) הייתה מעבר לבית ספר חדש, באזור לבן בעיקר בתחילת כיתה ג '. אני זוכר שהתבקשתי להיכנס להערכה לפני תחילת שנת הלימודים. היועצת סיפרה לי שהצלחתי בצורה יוצאת דופן בהערכה שלי במתמטיקה, הראשונה שנתנה לי, ובהמשך הבנת הנקרא. היועץ הסתכל עלי לפתע ואמר: "אתה בכלל מדבר אנגלית? האם תזדקק ל- ESL?" נדהמתי. ידעתי אנגלית וספרדית שוטפת מאז שאני זוכר את עצמי. מעולם לא עלה על דעתי כי רק בהסתכלות עליי מישהו יכול להטיל ספק אם אוכל בכלל לדבר בשפת המדינה בה נולדתי וגדלתי. ברגע זה נעשיתי מודע להבדלים שלי בהשוואה לחברי לכיתה ולסביבה בה אהיה שנים רבות. נוכחתי לדעת שאני לא במקום של נוחות כמו בבית הספר הקודם שלי, שבו כל החברים וחברי לכיתה נראים כמוני וכולם גוונים וצבעים. נודע לי שאני "נראה אחרת". זה לא מנע ממני להצטיין ולנצל את כל הידע שלי כדי להעלות את הביצועים בכל השיעורים שלי ואפילו להיות מוקם בשיעורי מתמטיקה מתקדמים בגיל צעיר. אבל זה אכן פתח את הדלת להבנתי שאעמוד בפני מכשולים. אצטרך להוכיח את עצמי בסביבות מסוימות. אצטרך להוכיח שאני שייך, שאני יכול לבצע את העבודה, ולא רק זאת, אלא שאני יכול לעלות על הציפיות. זה היה הרגע הראשון בחיי שחוויתי תחושה כזו. ועד היום אני משתמש בזה כדי להזין את הקריירה שלי כסטודנט, חוקר, מחנך ומנטור."